החלטה בתיק ע"ע 3099-09-13

1.         בפני בקשת המבקשים מיום 1.9.13 להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתע"א 8957/06 (השופטת אורנית אגסי ונציגת הציבור הגב' רחל הרצוג) מיום 4.6.13.

            כעולה מרישומי תיק בית הדין האזורי, פסק הדין הומצא לצדדים ביום 6.6.13.

רקע כללי

2.         המשיבה הינה גוף דו מהותי, הפועל על פי רישיון שהתקבל מכוח סעיף 2 לתקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), תשכ"ז-1966.

3.         המבקש 1 (להלן-המבקש) הינו גמלאי של המשיבה החל מיום 23.3.93 והמבקשת 2 (להלן-המבקשת) הינה אלמנתו של המנוח מר רוט ז"ל שהיה עובדה של המשיבה ופרש לגמלאות ביום 6.9.94. ביום 25.3.03 נפטר מר רוט ז"ל, ורעייתו, המבקשת החלה לקבל ממועד זה גמלה בשיעור  60% מן הגמלה אותה קיבל בעלה המנוח.

4.         לאחר שבחודש 4/05 הבחינו המבקשים כי שיעור הגמלה המשולם להם נמוך באלפי שקלים מהסכום שהיה צריך להשתלם להם, הגישו את תביעתם שבנדון לבית הדין האזורי, בה טענו כי המשיבה הפרה באופן חד צדדי, בחוסר תום לב ובניגוד לדין את הסכמי הפרישה עליהם היא חתומה, וזאת בחלוף שנים רבות בהן שולמה להם גמלתם על פי ההסכם. עוד טענו המבקשים כי המשיבה לא הוכיחה כל סיבה להתנהלותה זו, ועל כן הם זכאים למלוא תשלום הגמלה מהמועד בו הופסקה. בנוסף תבעו המבקשים פיצויי הלנת שכר, מענק יובל ותוספת יוקר שלא שולמו להם לטענתם.

המשיבה מצידה טענה, כי הסכמי הפנסיה התקציבית עליהם חתמה עם המבקשים חרגו באופן קיצוני מן המקובל, והם נוגדים את תקנת הציבור. על כן לטענתה, היתה נתונה לה הסמכות, לאור המצב הכלכלי אליו נקלעה, לבחון את שיעור גמלתם של המבקשים, ולהפחיתו באופן חד צדדי. לפיכך לטענתה, החלטתה התקבלה כדין ואף ההודעה למבקשים נשלחה כדין. בנוגע למענק היובל טענה המשיבה כי אין היא חייבת לשלמו, ועל כן דין התביעה ברכיב זה להדחות. בכל הנוגע לתוספת היוקר טענה המשיבה כי המבקשים קיבלו תוספת יוקר עד לתקרה הקבועה בהסכמים הקיבוציים, ועל כן דין התביעה ברכיב זה להדחות.

5.         לציין, כי ביום 17.6.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה זמני שקיבל תוקף של החלטה על ידי בית הדין האזורי, בדבר שיעורי הגמלה שיקבלו המבקשים למשך תקופות זמן קצובות. כמו כן הוסכם על סכומים חד פעמיים בשיעורים שונים שתשלם המשיבה למבקשים בגין הפחתת הגמלה על חשבון התביעה, ממועד תחילת ההפחתה מחודש אפריל 2005, ועד חודש מאי 2009. ההסכם קיבל בשעתו תוקף של החלטה. 

6.         בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי בעיקרה את תביעת המבקשים לתשלום הפרשי גימלה, וקבע כי החלטת המשיבה להפחית את גמלת המבקשים נעשתה באופן חד צדדי, ושלא כדין. בעניין זה נקבע כי עוד טרם ביצוע ההפחתה בפועל ידעה המשיבה כי משמעות החלטתה היא הפרת ההסכמים עם המבקשים. בהסתירה את ההחלטה, הפרה את ההסכמים באפן בוטה. נקבע כי המשיבה נהגה בניגוד לדין ולפסיקה בכך שלא פנתה אל המבקשים טרם ההפחתה, ולא ערכה להם שימוע. בית הדין דחה את טענת המשיבה לפיה תשלומי הגמלה נגדו את תקנת הציבור, והינם בגדר תשלום חריג המחייב הפחתה. נקבע כי רק במקרים בודדים וחריגים ביטלו בתי הדין הסכמים בחוזים או הסדרים קיבוציים בשל תקנת הציבור, וכי מקרים אלה שונים במהותם מהמקרה הנדון.

            אי לכך פסק בית הדין קמא למבקשים הפרשי גימלה.

באשר להפרשי הגימלה המגיעים למבקש לתקופה שמאפריל 2005 ועד יולי 2006, קבע בית הדין כי המשיבה לא התמודדה עם חישובים שהגיש המבקש, וכי יש לדחות את טענותיה בעניין שיעור ההפרשים המגיעים לו. בהסתמכו על חישובי המבקש קבע בית הדין כי על המשיבה לשלם למבקש הפרשי גמלה שנוכו ממנו שלא כדין בשיעור  של 109,931 ש"ח,  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

בהתייחס למבקשת, ציין בית הדין את העובדה כי המשיבה שילמה לה הפרשים עבור התקופה מאוגוסט 2006 ועד מאי 2009. בית הדין קבע כי גם המבקשת זכאית להפרשים עבור הסכומים שהופחתו מגמלתה שלא כדין בתקופה שמחודש אפריל 2005 ועד חודש יולי 2006, כמו כן נקבע כי התשלום הרטרואקטיבי שבוצע על פי הסכם הפשרה הזמני היה חלקי בלבד. בהסתמכו על חישובי המבקשת חייב בית הדין את המשיבה לשלם למבקשת הפרשי שכר בסך של 113,695 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

בית הדין האזורי דחה את תביעת המבקשים לפיצוי הלנת שכר. נקבע כי אמנם נפל פגם בהתנהלות המשיבה, אולם אין להתעלם מטענות המשיבה כי החלטותיה בדבר ההפחתה לא התקבלו כמעשה נקם או הטפלות למבקשים. כמו כן נדחתה  תביעת המבקשים למענק יובל. נקבע כי המשיבה לא אימצה בשלב כלשהו את החובה לשלם מענק יובל למי מעובדיה, ולא נמצא כל הסכם קיבוצי מחייב שחל על המשיבה בעניין זה. תביעת המבקשים לתוספת יוקר נדחתה אף היא, מהטעם שהמבקשים קיבלו תוספת יוקר עד לתקרה בהתאם להוראות ההסכם.

זאת ועוד, בשים לב לאופן התנהלות המשיבה במסגרת ההליך המשפטי, ואופן קבלת ההחלטה בדבר הפחתת תשלומי הגמלה, חייב בית הדין את המשיבה לשלם לכל אחד מהמבקשים הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח.

7.         ביום 7.7.13 הגישה המשיבה את ערעורה על פסק דינו של בית הדין קמא, במסגרתו טענה כי היא מקבלת את קביעותיו העקרוניות של בית הדין האזורי בפסק דינו, וכי ערעורה עוסק  בטעויות יישומיות וחישוביות מהותיות שנפלו בפסק הדין בנוגע לסכומי הפרשי הגימלה שנפסקו.

8.         לציין עוד, כי ביום 9.7.13 הגישה המשיבה לבית דין זה את בקשתה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין נשוא הערעור.

המבקשים התנגדו לבקשה, וביום 24.7.13 ניתנה החלטת השופטת רוזנפלד בבקשה לעיכוב ביצוע, ולפיה נקבע כי:

"17.    לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה בחלקה, ולעכב את תשלום מחצית מן הסכום הפסוק בו חויבה המבקשת, לרבות ההוצאות שנפסקו. זאת, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין, עד להכרעה  בערעור. כמו כן אני מורה על קביעת דיון בערעור למועד קרוב ככל הניתן.

18.       אכן, המבקשת לא השכילה להצביע על קושי ממשי להיפרע מהמשיבים אם תשלם את הסכום הפסוק ויתקבל ערעורה. עם זאת, במסגרת הערעור מועלות טענות כנגד חישוב גמלתם של המשיבים, ובשלב זה לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור משוללי יסוד. ראוי על כן כי הטענות יבחנו לגופן במסגרת הליך הערעור.